לילה אחד באפריל 2016

בלילה אוחזת בי אימת הבוקר שאחרי, ורק השינה החטופה דוחקת אותה עד לאור הראשון, בו מסתער עלי געגוע עז ללילה.

יום להתעייף בו, לילה להתגעגע לדברים שאי פעם עשיתי בימים, ימים אחרים ונשכחים, מלאי תום ואון, עמוסים בחברויות נשכחות ובצחוק משוחרר.

המסלול הזה לא נקטע לעולם, הוא החיים לעיתים. רק עומס בלתי צפוי, או חוויות בערים אחרות שאינן תל אביב, משהה אותו קמעא. אבל אז מגיע המחנק, ואיתו כמיהה בלתי רציונלית ולא נשלטת לשוב אל מסלול הבדידות העירוני. בניינים נמוכי קומה ורחובות צרים ועמוסי רכבים חונים. חופנים בין הסמטאות הזדמנויות חמקמקות, אף פעם לא מתגשמות, לעולם מותירות תקווה כמו טעם מר.

אחד מזקני הרחובות הללו המשיל שנאה לשק אפור, שנאה אפורה כשק. שק אינו אפור, ושנאה בוודאי שלא, אולי הוא חיפש ביטוי לאטימות. שק, אפור, שנאה. כל אלה אינם אטומים. אך הביטוי האומלל הזה אוחז בי ככל שמעמיקה הבדידות, ואני מפנה את התסכול היבש, הזעם הקר, עומק הגלות שבחשכת הלילה, לעולם המשומש שקיבלתי.

אילו רק הייתי מקבל אותו עשור לפני. אילו רק הייתי מעכל שהלילה הזה ממש הוא עשור לפני לילה חשוך וארוך אחר, בו יראה לי הלילה הזה כל כך קסום, כל כך צופן הזדמנויות ומרתק, עד שדמעות ידקרו את עיני

חתירה לגאולה

הריח החריף של המציאות לא הסיח. לכל היותר היתה זאת האיכות הגרועה של התמונות שהסיטה, רעשי הרקע שהציקו, קריינות לא מהוקצעת – הוא היה רוצה לומר ״לא מודעת״ אבל הוא יצטרך להלחם על זה, ואנשים מתעבים אידיאליסטים. הוא הוסיף לחתור לעבר הפרי השלם, ממאן להתפשר, כובל את חירותו, המוניטין שעמו, שמחת חייו וחבריו הטובים והרעים כדי לנגוס בו. תמיד כשהיה קרוב החליט שזה לא זה, ותמיד כאב לו שאין ישבנים שירפדו לו את הדרך.
כשכתב באייפון ״ירפדו״ תיקן לו הלה באופן אוטומטי ל״יטרפדו״. תסכולו הפך לצלו, הוא חיפש גאולה. הוא הכאיב לעצמו, הוא וויתר על כל נכסיו.

הארץ המובטחת, שלשמה הוסיף וקשר תהילות ותשבחות, ולשמה הוסיף והעלה את קרבנות דם, נראתה בלתי מושגת לעתים. כדי להגן על התקווה הוא מכר את שארית כוחו.
איני יכול בלי השאיפה להגיע אליה, אמר לפני שהפך סופית לזונה.

נעץ

בקופסת עץ נופלים חיילי הפלסטיק במכות חנית, נופלים וקמים, גיבורים. תקרת הזכוכית יורדת ויורדת, ועוד מעט שתהיה נמוכה מגובהם, כמה מחיילי הפלסטיק כבר הולכים שפופים.
לשבור את הזכוכית יחשוף אותם לשמש שתמיס אותם, ואת החניתות קל יותר לנעוץ בפיסות הפלסטיק מאשר בקורות קופסת העץ.
וחוצמיזה, לנעוץ חנית בעץ זה ללכת נגד העם שלך, נגד המסורת, ובעצם נגד ההיגיון.

רק נעץ אחד קטן העז.

נעץ פלסטיק שראש לו מאלומיניום דק, חד פעמי כזה.
הוא בכלל לא שייך לקופסת העץ, חיילי הפלסטיק דרכו עליו כמה פעמים, ודיממו, קלות.
איכשהו הם למדו לחיות איתו, הוא למד לאחוז חנית, הם שיחקו מידי פעם.
כמה מחיילי הפלסטיק אהבו אותו בסתר.

ואז הוא הציב את החנית, טיפס עליה, נשכב על הישבן, ואת חוד האלומיניום שלו תקע הישר לתקרת הזכוכית.

אפילו הוא לא תיאר לעצמו שכולה תתמלא סדקים.
עכשיו כולם האשימו אותו בשמש שנכנסה ובכך שעוד נגיעה קלה, ותקרת הזכוכית המסורתית והמגוננת והכל כך כל כך שתמיד היתה פה,
תתנפץ לרסיסים.

בגלל שהוא לא בדיוק שייך לפה, ושהוא בסך הכל נעץ, והוא חד פעמי, הוא דווקא חשב שזה לא כל כך נורא.

אלו בדיוק היו הסיבות שבגללן הם לא רצו לשמוע אותו.