רעש הטיפוס לתהום שלנו

הרעשים שאת רועשת הם צלילי הטיפוס

היעד מדבר דרכם

הפסגה הדוממת

לו ידעת כי הרחש, שייפסק מול דממת הכיבוש, יכריע אותך לתהום, היית עוצרת

מפסיקה את הרעש

יושבת על סלע, קוטמת פרח בר אלמוני

עוצמת הכל

בואי נמתין עם הפסגה הזו

עם הסוף אליו מתנקזים הרעשים

נחדל

אילו היו הטפסנים כולם מפנימים שימותו

אילו היו הפסגות דוברות אמת

אילו האהבות היו מספרות על סופן את האמת, היה לך חבל הצלה מההר

והתקווה הזו, עם רעש הטיפוס המנגן אותה בכוח, שוברת את הלב בכל פעם שאת ישנה כל כך רגועה

מודעות פרסומת
רעש הטיפוס לתהום שלנו

שש של הים

בשעה שש של הים גוררים אלמונים נצחיים כסאות פלסטיק

ורוח זרה מצמררת זוגות זוגות בערוב אהבתם
חול מתערב בנעלי אצבע

יום פונה אל סיכומו. 
אף אחד כבר לא טובע בשש של הים 

באולמות רחוקים נודרים זרים זה לזה,

שטן טווה מעל ראשם שנאה, אדישות ומחלות

ורב משקר בחיוך גדול
בשש של הים עולים זקנים וזקנות מהמים

מביטים מבט ריק

רחוק רחוק, בארץ אבודה, קורסת שמש לתוך יאוש מלוח

ועגונות בודדות מצלמות אותה באייפון שש

שש של הים

בנק חובות ובנק מטרות

נכתב ביום מן הימים בסוף 2015

 

ביום שהם יקרסו לתוך עצמם יפסיקו לשאול מה אני חושב ויתחילו להגיד מה לחשוב, אז אני לא רוצה שהם יקרסו. ולעזאזל הבנק של ישראל.

לבנק של ישראל יש חובות ומטרות. למעשה אלו שני בנקים: בנק החובות של ישראל, ובנק המטרות. אני בבנק המטרות, הוא בבנק החובות, יחד אנחנו כלכלה מתפקדת – חוב מטרה חוב מטרה חוב מטרה, בסך הכל של הדברים אנחנו דמוקרטיה למופת, בפנים אומרים לנו תודה ושלום ומאחורי הגב כולם שואלים מה עליהם לעשות כדי לא לראות אותנו שוב. גם אני שואל מה לעשות כדי לא לראות אותו והוא שואל את זה עלי, מה לעשות כדי לא לראות את הבנאדם הזה לעולם
מה לעשות? מאד פשוט. תלך מפה. תלכו מפה, ילכו הבנקים וילכו המטרות, תלך המדינה (קיבינמט תלך, אלא מה) ילך בנק המדינה וילכו הם. ואני אשאר פה. ככה לא תצטרכו לראות אותי לעולם. אהפוך להיות סיפור טוב, בדיחה טובה, כמו היהודי מהשטייטל. זיכרון רחוק ומעומעם ששווה איזכור אבל לא חפירה, כדי שלא אשוב להיות נוכח, ושוב תשאלו איך להישאר מנומסים ומאופקים, בלתי מנוצחים בטוב השופע מכם, ולהעלים אותי

ואולי אני צריך ללכת. הם אומרים: אל תחשוב על זה, מאד לא נעים שזה מה שאני חושב. למה אתה חושב ככה? ממש ממש, אבל ממש לא. לא מגיע לך המחשבות הללו. אם במקרה חדלתי לרגע. ואז אתם רומסים עם עצות וולגריות. דורכים על הפרצוף ועל הנשמה ועל הגוף, ממלאים ברפש צדקני דלוח עד החרטה. זה די מהיר כל התהליך הזה, בדרך כלל.

אני מעביר נושא והולך הצידה, כשאתם שקועים באמת הבאה שממלאת לכם את חלל הפה והעיניים. ותשוקה טיפשית שאתם מלאים בה תמיד, בלי אומץ ובלי לכעוס כמו שצריך, להיפגע משטויות ולא לתת מינימום של כבוד – ושם בצד אני מייחל לרגע שהכל יפסיק. שאני אחזור אחורה לפני שהכל התחיל, שאני איעלם לתוך חור שחור של חוסר אנשים ותשוקות.

מייחל לרגע ההוא שבו לא תרצו שאיעלם, אני לא אראה אתכם. השמש עצמה תשרוף את כולנו לתוך כפור נורא ונצחי

בנק חובות ובנק מטרות

יופרט השמוק

​עולם מתוקן יפריד בין הפלגים השונים בגוף האדם ויתן את הדעת לכל אבר וחפצו. יופרד הלב מהפה המגלה את שצופן, יתרחק השכל מן היד המשועבדת לדעותיו הנכלוליות ויושמט השמוק מן הגוף כולו, הרץ ומתרוצץ לצרכיו של הקטן החרמן שלא נח, וגורר אחריו מאות אם לא יותר אברים ופרקים ושרירים ודמים, שאין להם דבר עם צרכיו השמוקיים והנאלחים. את השמוק המופרט והממודר נפקיד בידי פסיכו-שמוק רב ניסיון, שיעתיר עליו עצות וקלישאות ויהיה קשוב לטראומות ולפוסט, יכתוב הכל ויעלה על צג. הפסיכו-שמוק שלנו יהיה כפוף לכללי האתיקה, ורק הוא יהיה רשאי לערסל את השמעק-שמוק, לייצבו על דרך הישר ואולי להביא אותו לגמור דבר כלשהו באלה החיים. גם אם לא, יאמין השמוק בפסיכו-שמוקו כשם שמאמין האדם ברופא אליל, ותהיה לו אמונה זו נחמה בים ללא תשובות, בו כולנו, שמוקים כבני אדם, נטבע בבוא העת.

יופרט השמוק

כלבה של אף אחד

​כלבה של אף אחד

בלי רסן

בורחת מבעלים של כלבים עם שרשרות ורודות

ובית חם

ואוכל

כלבה של אף אחד, חולמת

וכלבים בקולרים מסתכלים עליה ברחמים
היא השתחררה מכולם

כלבה של אף אחד

רק בשביל קור ושאריות מאוכל של אנשים ונשים נתעבים ונתעבות

מדי פעם נכנסת לחדרים של מדרגות

מתחממת משתן של כלבים בקולרים עם מבטים קשים
בוכה וצועקת ונובחת בלילה בשכונות מלאות פחד ואימה

והיא לא רוצה אף אחד

שינחם אותה

רצה רצה ברחובות

נושכת חזק ומדממת על שרשרת שפעם זכתה לענוד 

כלבה של אף אחד

איש קצר, חורף ושקרים

בחורף ההוא היתה העיר עגומה משהייתה בתולדותיה. ספון בתוך מעיל מנומר בשערות הכלבה עימה התגורר בחורף הקודם חצה האיש הקצר והבודד את רחוב אלנבי ופנה לרחוב בגין, מטפס מעט ושוב יורד בואכה שדרות הר ציון. הרוכלים היו אדישים, אף שהראה עניין בארנקי העור אותם הציגו, בפינת הרחוב בחנו אותו קבצנים בפנים קשות והוא השיב במבט מתפלא. באופן כללי הכל הלם את תפיסתו הנוקשה. הוא ראה ברחובות הללו הצדקה לדעותיו מזה שנים, ולכן אהב אותם. 
כעת הוא פסע על שדרות הר ציון. מימינו הרקיבו פירות וירקות בדוכני עץ, משמאל דהרו אוטובוסים שעוד רגע יעזבו את העיר. הצחנה המהבילה של השכונה הכתה בפניו והוא פתח את פיו כדי לנשום, הוא שפשף את ידיו והביט סביב. העיר התרוקנה לגמרי, הנוף הקייצי התכווץ, העגמומיות צפה מהשלוליות הנקוות ומטיפות הגשם הזורמות בחריצות לאור הפנסים. הפליאה אותו העובדה שהוא שם לב לפרטים הללו, האם כולם מבחינים בשלוליות ובטיפות הגשם לאור הפנסים? הרגע היה נראה לו חשוב והוא נעמד לרגע אחד, מותיר את גוו להירטב. רכב נמוך עבר בשלולית והוא זינק והמחשבות נעלמו. האיש הקצר המשיך בדרכו בעיר, נותן למשב הגשם ולמעיל הדק למלא אותו ברחמים עצמיים של בדידות ואומללות. הוא יכול היה להיות גם רעב עכשיו, כמו רוב הנוכחים ברחוב, אבל כדרכם של אנשים התמקד במה שאין לו, ומחשבות של גדלות רוח דחפו אותו קדימה.
שעה קודם לכן הוא עמד במרכז פאב חדש שזה לא מכבר החליף את קודמו בפלורנטין, האיש הקצר התגאה בידיעה שקרא על הפאב בגוגל באוזני האנשים שעמדו סביבו עם כוסות בירה. הוא אמר מיד שקרא את הידיעה בגוגל, והם עדיין התפעלו. הוא סיפר סיפורים ואגדות ושקרים קצרים וקליטים ורמז שיש בו יותר ממה שהוא מגלה. ההופעה היתה מוצלחת, אישה אחת ניגשה והציגה את עצמה והוא דיבר בצניעות ואדיבות שלא הלמה את החזות האגרסיבית והגסה אותה הציג מול כולם. בתוכו הוא היה גאה במשחק הזה, הוא פלט כבדרך אגב שמות של סופרים ומנהיגים ושחקנים ודוגמנים ומיד תיקן את עצמו לגבי אחד הפרטים שאמר, ואז תיקן את העברית של עצמו, ושוב התמלא בחמימות. האישה שלא הכיר המשיכה לדבר על משהו והוא הקשיב לה מאד, תמיד ידע להקשיב טוב. הוא לא היה צריך להגיד כלום כדי שהם יחליפו פרטים, במה שייגמר בלא כלום בעוד תקופה. הכל יגמר בלא כלום בעוד תקופה, יעלם וישכח ויהיה לזיכרון נשכח אצל לב שבור ואלמוני, אבל עכשיו הוא פה, והעיר השברירית והמאוסה הזו מקיימת את הבטחתה, הוא חשב. רק תמשיך לשקר איש קצר הוא שרק לעצמו, עד שתיגמר התקופה.

איש קצר, חורף ושקרים

תעקור לי את הלב מהמקום

תרצי אותי בבקשה, תרצי אותי מאד. אני לא כל מה שרצית, כל מה שלא רצית, אני סתם נקודה בזמן ובשמה אני מדבר. בבקשה ממך, אל תגידי לי לא כי אין לי לאן ללכת ממך, ובחוץ קר מידי הבוקר, נגמר הקיץ. אין כבר אופטימיות בשמים. קדרות קוראת לכולנו להתכנס, ואת נכנסת לשם בלעדי. אני רץ מגוף לגוף, עוצר רק כדי לעבוד ולאכול ושוב רץ. אולי את תראי אותי שוב, אבל לא. נקודה בזמן אני. את זרמת לנקודה הבאה, איך יכול להיות? אתה יודע איך. נחל מתאכזב, סדרה תמה, זמר נשכח. אין שום דבר שמנצח את הזמן, גם לא העליבות המתבכיינת שלי, רדופת שדים ורגישה ללקטוז. לך הלאה אלי, אל תעמוד. עוד שניה שוטר יבוא לפרק לך את הצורה, תלך מפה, אתה מפריע לשאר. אל תחפור, אהבה גדולה לא תהיה פה, תרביץ לי, תיגע בי, תרד לי, נשק אותי ובוא מחר אני אכין משהו טעים ונבלה ביחד. מה אתה רוצה? כלום, אני רוצה את הנקודה בזמן הזה, שנעשה יותר ויותר מסוכן לדבר עליה. האם איבדתי את זה? אלוהים, אני פה לבד לגמרי. תדרוס אותי עם אחת המכוניות המפוארות הללו שבראת לך. למה הותרת אותי תקוע? אתה יודע שאני לא יודע להמשיך. אם אני האבן שאתה לא יכול להרים, אז הרמת. תסמם אותי, אל גדול. תרוקן אותי לגמרי, תמחק ממני כל גרם של זהות עד שייעקר לי הלב מהמקום. אולי אז אוכל לנוח

תעקור לי את הלב מהמקום