נעץ

בקופסת עץ נופלים חיילי הפלסטיק במכות חנית, נופלים וקמים, גיבורים. תקרת הזכוכית יורדת ויורדת, ועוד מעט שתהיה נמוכה מגובהם, כמה מחיילי הפלסטיק כבר הולכים שפופים.
לשבור את הזכוכית יחשוף אותם לשמש שתמיס אותם, ואת החניתות קל יותר לנעוץ בפיסות הפלסטיק מאשר בקורות קופסת העץ.
וחוצמיזה, לנעוץ חנית בעץ זה ללכת נגד העם שלך, נגד המסורת, ובעצם נגד ההיגיון.

רק נעץ אחד קטן העז.

נעץ פלסטיק שראש לו מאלומיניום דק, חד פעמי כזה.
הוא בכלל לא שייך לקופסת העץ, חיילי הפלסטיק דרכו עליו כמה פעמים, ודיממו, קלות.
איכשהו הם למדו לחיות איתו, הוא למד לאחוז חנית, הם שיחקו מידי פעם.
כמה מחיילי הפלסטיק אהבו אותו בסתר.

ואז הוא הציב את החנית, טיפס עליה, נשכב על הישבן, ואת חוד האלומיניום שלו תקע הישר לתקרת הזכוכית.

אפילו הוא לא תיאר לעצמו שכולה תתמלא סדקים.
עכשיו כולם האשימו אותו בשמש שנכנסה ובכך שעוד נגיעה קלה, ותקרת הזכוכית המסורתית והמגוננת והכל כך כל כך שתמיד היתה פה,
תתנפץ לרסיסים.

בגלל שהוא לא בדיוק שייך לפה, ושהוא בסך הכל נעץ, והוא חד פעמי, הוא דווקא חשב שזה לא כל כך נורא.

אלו בדיוק היו הסיבות שבגללן הם לא רצו לשמוע אותו.

מודעות פרסומת
נעץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s