המחנק 3

ירדנו במדרגות האבן לבאר המים הישנה, הבאר היתה יבשה וקצותיה ירוקת קשה. התיישבנו לפיסת נוסטלגיה לא שלנו, דיברנו על ירושלים של אחרים, על תל אביב שונה, על הומואים של פעם ובילויים זולים.
מישהו התחיל לשיר שיר רע, כמחאה שרנו שיר טוב, ובדיוק כשנמאס לאחד מהחברים של מישהו התגלה כישרון לשיר בציבור ואמביציה, שוררנו כמה שירים והרגשנו מגובשים, היה מגעיל, היה חמים, היה דביק.
הרגשתי צורך ללכת מכות, צורך להתנצל, מחנק שמטפס.
התחלתי לצחוק על דברים ולעורר את האנשים. קבענו למדוד ישבנים בחוף בשבת, קבענו לגלגל משהו של חבר שלא היה שם, קבענו להנות ביחד עוד.
נשרפתי מבפנים.
הרגשתי גדוש בחרא, כבול לתוך נסיבתיות עקב הנסיבות: חייב להיות חלק מזה כדי להיות שבע ומסופק מינית, שזה מחיר יקר יחסית לתמורה. כאבתי את חוסר אונותי, היבטתי באישה גדולה בירכיים חשופות והייתי פתאום מוכן להתפשר על הכל בשביל שלווה שתיתן לי נפש לקרוא וללמוד ולהשכיל באמת, וידעתי בתוך תוכי, במקום ההוא שגורם לך לקום וללכת, ששלווה לא תהיה לי כל עוד אהיה חלק מזה, אז בראש שלי דמיינתי בית משוגעים וברגליים קמתי ללכת.
אף אחד לא התאכזב, למרות שאם אני הולך הם יתפרקו מאליהם, כל הכוכבים בחבורה ידעו שהחיבור של כולנו כבר לא קיים, שהדבק לא עמיד, שזה מזוייף. כל אחד עוד מעט קם והולך לאכול את הג׳יפה שלו, לגרוף את החרא שהוא גורף, ושמה זה אמיתי.
הנהנו חלושות, צביטה אחרונה בלב של כולם. רק בלב שלי גומלות החלטות בגלל צביטות, אני המשוגע האחרון.
אני וניקנור עלינו על ספינה בודדת, ברחובות סואנים מלאים בשדיים, הפלגנו לעולם בלי מגבלות, להתנחם בזרועות הפנטזיה הפתיינית הזקנה, אולי יצא ממני משהו, עד שנתנפץ.

אם תרצו כותרת תקראו לזה, עוד פרק ביומן המחנק שלי

מודעות פרסומת
המחנק 3

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s