נועם תפנים

עבודי הוא הקבצן של מאפיית עבודי, השם שנתנו לו הוריו הוא אלברט שרמן, אך אלוהיו בחר לו שם ועתיד אחר: עבודי, למה עבודי? כי הוא הקבצן שיושב בחניה ליד עבודי.
נועם הוא שמו של ילד, שאלוהים לא החליט עדיין לגבי שמו ועתידו, הוא לומד בבית ספר מעורב: לומדים בו צאצאים לרמות אשמה שונות; חלשים ומוחלשים, עוברי עבירה לעומת מנצלים, וכמה מעמד-ביניימים. בית הספר שוכן על צלע הר ונחשב מוצלח: אחוזי גיוס גבוהים, אחוזי זכאות לא פחות, מגמות מגוונות, מעורבות חברתית פעילה. צוות נהדר.
נועם, יציב משפחתית-חברתית כמו שהיועצת מכנה בחצי חיוך ילדים שכאלה, קיבל משימה: כתיבת עבודה על אנשים מהשכונה. העבודה תקבל ציון ותחושב בתעודת החצי במשבצת הבעה, ואם ההשקעה תהיה ניכרת, אמרה המחנכת, גם במשבצת השקעה.
נועם העתיק רשימת שאלות רלוונטיות מהלוח, הדגיש את הראוי להדגיש, מתח קו – ויצא לדרך.

כשהוא התיישב ליד עבודי הוא עשה זאת ללא יאוש: המורה בפירוש ציינה שהמטרה היא לדבר עם אנשים שאנחנו פוגשים יום יום, וכיוון שעבודי עצמו, בעל המאפייה שבכלל קוראים לו חכמון, כבר שוחח עם נופר, נועם המשיך הלאה. עבודי נראה משועמם בשעת הערב הזאת, וכמה שאלות בטח לא יציקו לו בעבודתו, או מה שהוא לא קורא לעיסוק שלו.
קול מסוים בראשו של נועם ידע שההורים שלו לא יאהבו את הרעיון שלו, ילד בכיתה ו׳, לשוחח עם עבודי בשביל המטלה, אף פעם הוא לא הקשיב לקול הזה וגם הפעם הוא לא התכוון להקשיב לו, אבל בגללו הוא הסביר בראש העמוד כי חכמון – עבודי עבודי, לא יכל לשוחח.
נועם פנה לעבודי, ואחר שביקש את רשותו, נענה להזמנתו והתיישב לצידו, בנימוס כמו שהמחנכת הסבירה הוא הציג את עצמו, והסביר לעבודי שהוא ישאל כמה שאלות שהמורה חיברה, ואם זה בסדר, הוא יכתוב את תשובתו של עבודי בשביל העבודה.
אחר שקיבל את הסכמתו, אמנם ללא התלהבות גדולה, הוא פתח את המחברת.

מה שמך?
-עבודי.
האמיתי
שמי הוא עבודי.
עבודי קוראים לך מכיוון שאתה יושב ליד עבודי, מה השם האמיתי שלך?
השם שלי, וככה תקרא לי, עבודי.
אני חייב לכתוב פה שם
תכתוב עבודי
אבל עבודי זה לא השם שלך!
נועם לא הבחין בעבודי המסמיק, המתעצבן, נועם התעקש מפני שהוא הבין שעבודי אינו שמו של עבודי, למרות שכולם קוראים לו ככה. הוא התעקש מעוד סיבות, גם סקרנות מסוימת. אבל הוא כלל לא ידע לאן זה מוביל.
אני חייב לכתוב פה שם ועבודי זה לא השם שלך, אתה רק יושב ליד עבודי

עבודי זינק על נועם. הוא התחיל לצרוח, תפס בכתפיו ונענע אותו בחוזקה. הוא בעט בבטנו של נועם, נשך אותו, חבט בו. הוא צרח שברי משפטים לא מובנים, הוא השתולל.
על נועם עברו כמה דקות של אימה, עד שהאנשים תפסו את עבודי, הזמינו משטרה. חכמון הביא לו קרח לשים על המכות, הוא התקשר להוריו שבאו בריצה. הוא עוד הספיק לראות את השוטרים שמים אזיקים על ידיו של עבודי ומכניסים אותו לניידת. כולם אמרו שיותר לא יראו אותו.

למחרת הוא לא הלך לבית הספר, המכות כאבו כמה שעות ואפילו הוא דימם קצת. ההורים שוחחו איתו והרגיעו אותו קצת, ואפילו המחנכת התקשרה לברר מה שלומו, הם נסעו לפסיכולוג ילדים שגר בעיר, הוא שוחח איתו קצת ואמר שהכל בסדר.
בכל המהומה הוריו שכחו לכעוס על כך שהתיישב לשוחח עם עבודי.

כשהוא הגיע לבית ספר, כולם סבבו אותו ורצו לשמוע שוב ושוב מה היה שם. הוא נהנה בהתחלה לספר ואחר כך התעייף, המורה אספה את העבודות מכולם ואמרה לנועם שהוא לא צריך להגיש. הוא היה גיבור היום ואפילו קצת נהנה מזה, המכות כבר לא כאבו, רק כאב עמום במרפק. כמו שהוא אמר לכולם, שטויות, באמת שטויות.

בערב בחדר הוא ישב לצד השולחן וקשקש קצת, הוא פתח את המחברת והביט בשורה היחידה שכתב.
הוא התלבט, התלבטות אמיתית. הוא חשב על מה שכולם אמרו לו, על מה שנראה לו. הוא שקל את כל הדברים מחדש כמו שאביו אמר לו לעשות, התחרט וכתב:

שם: עבודי.

מודעות פרסומת
נועם תפנים

2 מחשבות על “נועם תפנים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s